ב לְשׁוֹן רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: (ויקרא כא)אִיתָא בְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא (זהר תרומה פרק ב דף קעז.): מִנּוּקְבָא דְּפַרְדַּשְׂקָא מָשַׁךְ רוּחָא דְּחַיֵּי לִמְשִׁיחָא.א כִּי עִקַּר כְּלֵי זֵינוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ הוּא הַתְּפִלָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת חֹטֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו מח): וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ; וּמִשָּׁם עִקַּר חִיּוּתוֹ, וְכָל מִלְחַמְתּוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה וְכָל הַכְּבִישׁוֹת שֶׁיִּכְבֹּשׁ – הַכֹּל מִשָּׁם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם יא): וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְכוּ' – זֶה בְּחִינַת חֹטֶם, וְזֶה עִקַּר כְּלֵי־זֵינוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית מח): בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: תְּפִלָּה וּבַקָּשָׁה. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים מד): כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְכוּ' בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ, בְּחִינַת וּתְּהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ:
האם בהמשך לתורה א' שבה רבי נחמן דיבר על מושגי היסוד של היהדות - תורה תפילה -יצר טוב ויצר הרע רבינו ממשיך לדבר על מושגי היסוד ועובר כעת לדבר על המשיח? תורה א' דיברה על עבודת ה' בהווה ותורה ב' מדברת על עבודת ה' העתידית _לאו דווקא עתידית במושג של זמן אלא עתידית במושג של יותר גבוהה)
בכל אופן יש במשפט הראשון חידוש גדול - בימות המשיח יש עדיין שימוש לכלי נשק!! לנשק יש כידוע רק שימוש אחד - והוא המלחמה.
רבי נחמן מקשר פה את המושג "תפילה" למושג "חוטם" כלומר אם נדע מהי תפילה כנראה שנדע מהו חוטם וכן להיפך.
המדרש מקשר בין תפילה ובקשה לחרב וקשת - אם איננו רוצים לומר שהמדרש בא לסתור את פשט התורה אלא בא להסביר את המאורעות שמאחורי פשט התורה ושגרמו לכך - אזי המדרש אומר שהסיבה שבני יעקב נלחמו בחרבות וקשתות באנשי שכם וגם ניצחו אותם -הסיבה היא שיעקב התפלל שזה מה שיקרה וזאת הייתה בקשתו (לשים לב למשחק המילים - בקשתו-קשתו)
(צ"ע למה יעקב כעס עליהם אחרי זה ) המדרש אומר שמה שמניע את המלחמות זה התפילה שקדמה להם. מאחורי כל צבא עומדת תפילה שהם בעצם רק מגשימים אותה עבור המתפלל . אז צדקו שוללי ההשתדלות וגם לא צדקו -צדקו כשאמרו שעל ידי תפילה משיגים הכל ולא צדקו כשאמרו שאין צורך במישהו שיגשים את התפילה -בני יעקב הגשימו את תפילתו של יעקב
אבל אומר רבי נחמן שיש מקום כזה שבו אין צורך בהשתדלות שמעבר לרצון אלא מספיק הרצון בלבד כדי שהדברים יקרו (אז לעתיד לבא צדקו שוללי ההשתדלות )
צריך בירור על הפסוק שרבי נחמן בחר להביא והריחו ביראת ה' זה בחינת חוטם - מעבר לראיה הלשונית מהו הקשר המהותי בין ריח תפילה ויראת ה'
הפסוק האחרון שרבי נחמן מביא "כי לא בקשתי אבטח - המזמור תהילים המלא מדבר כל כולו על הנושא של תורה ב' כאן
לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל. ב אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם. ג אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם תָּרַע לְאֻמִּים וַתְּשַׁלְּחֵם. ד כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם. ה אַתָּה הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב. ו בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ. ז כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי. ח כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ. ט בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ כָל הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה. י אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ. יא תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי צָר וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ. יב תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ. יג תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם. ידתְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ. טו תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּלְאֻמִּים. טז כָּל הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי וּבֹשֶׁת פָּנַי כִּסָּתְנִי. יז מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם. יח כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ. יט לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ. כ כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת. כא אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר. כב הֲלֹא אֱלֹהִים יַחֲקָר זֹאת כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב.כג כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה. כד עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח. כה לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ. כו כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ. כז קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ.המוטיב של כל הפרק הזה הוא של החרב הי זת שמנצחת ת המלחמות אלה עובדה שאלוהים יוצא בצבאות ישראל . גם בזמן כיבוש הארץ "כי לא בחרבם ירשו ארץ"
לפי הפשט אולי היינו אומרים שההילו של הקב"ה הוא כתגובה על זה שהוא מושיע אותנו - אבל לפי רבי נחמן הפשט הוא כנראה שבגלל שאנחנו מהללים את ה' אנחנו מנצחים ונושעים.
לפי ההסבר של רבינו גם פסוק י' יוסבר גם פסוק י' - זהו פשוק מוזר שבו מתרחש ללא כל הסבר מהפך בין הפסוקים הראשונים לאחרונים ולא ברור מדוע פתאום המשורר החליף את הנושא החיובי לנושא שלילי - לפי רבינו המהפך של פסוק י' הוא ברור מאד " אף זנחת" - אם הקב"ה או עם ישראל זונח את בחינת "אף" = חוטם ומפסיק להלל או להתפלל ולבקש אז כל הצרת שבעולם מגיעות.
"כי לא בקשתי אבטח" זה לא שלא צריכה להיות קשת - אלא שהבטחון הוא לא עליה הבטחון הוא על התפילה והבקשה שמאחורי הקשת.וברמת תפילתה של הנפש ולא של הנשמה אז הבטחון של האדם בזה שיצליח לגמור את משימתו היא המוטיבציה של נפשו לסיים את הדבר. ביצועם של דברים אינו נשען על הכלים שיש לאדם אלא על הרצון של ועל גודל תפילתו ותשוקתו לדבר.
פרק התהילים הזה גם מקשר בין שמירת הברית לבין תפילה וגם רבינו עושה את הקישור הזה בהמשך תורה ב'
ב וְזֶה הַכְּלִי־זַיִן צָרִיךְ לְקַבֵּל עַל־יְדֵי בְּחִינַת יוֹסֵף, הַיְנוּ שְׁמִירַת הַבְּרִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים מה): חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קלב): מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ – זֶה בְּחִינַת מָשִׁיחַ, בְּחִינַת תְּפִלָּה. אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי, הַיְנוּ עַל־יְדֵי בְּחִינַת יוֹסֵף.
גם רבינו וגם המזמור מדברים על שמירת הברית לכאורה רבינו עושה קישור נוסף שלא כתוב במזמור והוא שהוא מקשר את שמירת הברית עם המשיח .אבל עם נעיין במזמור נראה שהוא מדבר על הצרות שעם ישראל עובר בגלות "נחשבנו כצאן טבחה" ועל בקשת הגאולה העתידית "עורה למה תישן אדוני הקיצה אל תזנח לנצח" כלומר המזמור מדבר על גאולת ישראל. יש לשים לב שרבי נחמן קורא לגאולת ישראל "משיח" (טוב לכאורה זה פשוט - שלגאולה קוראים משיח? כנראה שרק בזמן האחרון המושג גאולת ישראל קיבל משמעות של קמעא קמעא והמושג משיח קיבל משמעות של בדרך נס ודילוגים)בשני הפסוקים המובאים רבינו מביא ראיה שחרב קשורה לברית -חגור חרבך על ירך ושגם משיח קשור לברית מפרי בטנך אשית לכיסא לך אם ישמרו בניך בריתי.
וְיוֹסֵף שֶׁשָּׁמַר אֶת הַבְּרִית, נָטַל אֶת הַבְּכוֹרָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה*,
אם בתורה א' דיברנו על יוסף שהיה בכור והיה מסתכל בשכל של כל דבר - בנקודה שממנה נמשך החיות למאורע שלפניו ודרך זה היה מתקרב לה' כאן רבינו אומר איך יוסף זכה למעלה הזאת - אמנם בתורה א' רבינו הביא את לימוד התורה כדרך לזכות למעלה הזאת
אבל כאן רבינו כותב שיוסף זכה לכך על ידי שהיה לו תיקון הברית.
רבינו גם כותב כאן שהתפילה היא בחינת בכורה ואילו בתורה א' רבינו לא הזכיר זאת
שוני נוסף בין תורה א' ל ב'
תפילה - בתורה א' הכיוון היה שהתפילה היא פועל יוצא של החן שיש לאדם - מן משהו מאד רך ונעים כזה תפילה שאין צורך להתאמץ אלא פשוט יש לאדם חן וממילא בקשותיו יושות חקיקה בלב השומע לתת לבעל החן את מבוקשו
אבל בתורה ב' יש לתפילה כיוון מאד לוחמני ומאד קשה "עיקר כלי זינו של המשיח הוא תפילה" התפילה משמשת פה כנשק ככלי מלחמה של האדם ולא כביטוי של החן שיש למבקש
בתורה א' הבכורה הייתה הראשוניות - היכולת להסתכל בשכל של כל דבר אבל בתורה ב' הבכורה היא עבודת התפילה
פתרון - אם נדקדק בתורה א' רבינו לא מדבר על יוסף באופן ישיר אלא על יוסף כממשיכו של יעקב, על יוסף שלקח את בחינת יעקב - בחינתו של יעקב הייתה שהוא מסתכל בשכל של כל דבר ויוסף כממשיכו העיקרי נוטל את התכונה הזאת
זהו יעקב המופיע ביוסף
אבל בתורה ב' רבינו מדבר על יוסף עצמו - יוסף עצמו הוא בחינת שמירת הברית
בתורה א' רבינו מדבר על בכור ובתורה ב' על בכורה - "ויוסף ששמר את הברית נטל את הבכורה"
בְּחִינוֹת פִּי שְׁנַיִם, כִּי הַתְּפִלָּה הוּא פִּי שְׁנַיִם. שְׁנַיִם, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם וּשְׁאֵלַת צְרָכָיו. וְהוּא בְּחִינוֹת (שם קמט): וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם, בְּחִינוֹת שְׁתֵּי פִּיּוֹת, בְּחִינוֹת פִּי שְׁנַיִם. וְנִטַּל מֵרְאוּבֵן עַל־יְדֵי שֶׁחִלֵּל יְצוּעֵי אָבִיו, כִּי הִיא תָּלוּי בִּשְׁמִירַת הַבְּרִית:
רבי נחמן מגדיר פה מהי תפילה "תפילה היא "פי שניים" שיש בהם שבחו של מקום ושאלת צרכיו - כלומר התפילה היא פה של שני אנשים , היא לא רק "פה של מעלה" פה שרק משבח את ה' אלא היא גם "פה של מטה"
"פי" גם מלשון פיה - פתח של צינור - תפילה היא לא רק צינור של שבחים מלמטה כלפי מעלה אלא גם צינור של שפע לאדם מלמעלה כלפי מטה.
"פי שניים" - יש מקום לשניים או פה של שניים - הנקודה החשובה היא שיש פה שניים - במילים אחרות - תפילה היא דו שיח!!!!
"פי" גם מלשון פיה - פתח של צינור - תפילה היא לא רק צינור של שבחים מלמטה כלפי מעלה אלא גם צינור של שפע לאדם מלמעלה כלפי מטה.
"פי שניים" - יש מקום לשניים או פה של שניים - הנקודה החשובה היא שיש פה שניים - במילים אחרות - תפילה היא דו שיח!!!!
אם אתה רק מבקש את צרכיך מהקב"ה אז אתה לא מקשיב ואתה גם לא נותן לקב"ה לדבר ואם אתה רק אומר שבחים לקב"ה ולא שואל את צרכיך - שוב אין כאן דו שיח הקב"ה חפץ לדבר איתך ולשמוע מה קורה איתך ומהם הבעיות והצרכים (שהם בעצם המגבלות שלך - ומה האדם חפץ יותר מאשר לספר על המגבלות שלו בחיים?)
רבינו מביא ציטוט מפרק קמט "וחרב פיפיות בידם" חשוב מאד לקרא את פרק קמ"ט כי כל פרק קמ"ט מדבר על הגאולה ועל ההילול שרבינו דיבר עליהם עד עכשיו - כלומר זהו לא וורט שבנוי על ציטוט תלוש זוהי אמירה עקרונית שקשורה מאד לכל הנושא
יש לשים לב שהמזמור הזה מקשר בפסוק ט' את ההילול והגאולה העתידים והחרב ל הנושא הבא שרבי נחמן יזכיר - "המשפט"
רבי נחמן מציין שבחינת פי שניים ניטלה מראובן נִטַּל מֵרְאוּבֵן עַל־יְדֵי שֶׁחִלֵּל יְצוּעֵי אָבִיו, כִּי הִיא תָּלוּי בִּשְׁמִירַת הַבְּרִית לפי ההבנה שפי שניים הכוונה דו שיח אז אולי אפשר לומר - שחסרונו של ראובן היה שהוא לא ידע לקיים דו שיח -הוא הרגיש שנעשה כאן משהו לא תקין והוא לא הלך ודיבר על זה עם יעקב אביו -הוא גם האמין שאין דו שיח בין אמו ואביו שהמהלך לא נעשה בהסכמתה
נחזור ונבאר את הקשר בין תפילה שמירת הברית - ישנם הרבה תפילות אבל התפילה המדוברת פה היא תפילה של דו שיח שבחו של מקום ושאלת צרכיו כדי שיתקיים דו שיח צריך שיהיה בן אדם שמסוגל לקיים דו שיח .התנאי הראשון כדי להיות אדם שמקיים דו שיח הוא שיהיה ערך למילים שנאמרות בו רק אדם שאצלו "מילה היא מילה " יכול לקיים בכלל שיח ודו שיח. רבי נחמן לא מאריך לבאר כאן את הקשר בין ברית המילה הפיסית ובין בנייה עצמית של אישיות שבה "המילה היא מילה"
"וזה הכלי זין צריך לקבל על ידי בחינת יוסף" המילה "צריך" לא כל כך ברורה לי- כי צריך זה אומר שזה לא חובה -כאילו אפשר לקבל את בחינת התפילה גם ללא יוסף וגם ללא שמירת הברית .אולי הכוונה מילים הם כח - אדם מתחיל להתפלל כאשר הוא מבין שמילים ורצונות הם כח ! אבל את התובנה הזאת צריך לקבל מבחינת יוסף - מכח התובנה שמקומם של מילים הוא במסגרת דו שיח -במסגרת דו שיח של האדם עם עצמו ועם זולתו. אדם שמקיים דו שיח עם עצמו ומקשיב לעצמו יודע שהוא קיים שיש פה מישהו (הוא עצמו) שאומר את המילים ואדם שמקיים דו שיח עם זולתו יודע שיש פה מישהו שאליו אומרים את המילים -שלמילים יש כתובת - אדם כזה הוא אדם שיודע שיש פה שני אנשים או שני גופים שמתקשרים זה עם זה.רק אדם כזה יכול לזכות לתפילה שהיא חרב פיפייות -דו שיח - שבחו של מקום וגם בקשת צרכיו.
ברגע שאתה אדם ששומר את הברית אזי יש ערך למילים שלך ואזי יש כח לתפילותיך להתגשם כיוון שאתה אדם שהמילים שהוא מוציא יוצאות ממקום מאד עמוק בתוכו ממקום של מוכנות ורצון אמיתי שהדברים הנאמרים יקרו.אלא שזאת עוצמה גדולה מאד ואת העוצמה הזאת צריך לכוון ולהפעיל רק במקומות הנכונים.שמירת הברית היא כח אדם שעומד בדיבורו הוא אדם בעל כח שכן למילתו יש משמעות. בין אם הוא עומד בדיבורו בינו לבין עצמו ובין אם הוא עומד בדיבורו בינו לבין זולתו.אבל עם כח חייבים לדעת להתנהל נכון כי הכח כשלעצמו הוא לא שייך לעולם המושגים של נכון ולא נכון . גם אדם שהוציא מפיו מילים והבטחות שהוא יגרום נזק הוא סוג מאד מעוות של שומר הברית - הוא הבטיח לגרום נזק ועמד בדיבורו - זהו עיוות של המושג ברית מילה ושמירת הברית אבל גם בעיוות של הדבר נמצא הכח של הדבר .ולכן מי שפיתח אישיות של "מילה זאת מילה" והוא במעלה של אדם שלא אומר דברים שהוא לא מתכוון אליהם (יש להעיר שכדי להיות אדם שלא אומר דברים שהוא לא מתכוון אליהם אז צריך קודם כל האדם לדעת באמת מיהוא - כי אחרת כל דברים נאמרים ממקום של חוסר כוונה רצינית שהרי כל דיבור שלא מותאם לאישיות של האדם סופו של האדם לבעוט בו - ועל ידי כך לחזור בו מכל דבריו)
וּמִי שֶׁזָּכָה לַחֶרֶב הַזֶּה, צָרִיךְ לֵידַע אֵיךְ לִלְחֹם עִם הַחֶרֶב, שֶׁלֹּא יַטֶּה אוֹתָהּ לְיָמִין אוֹ לִשְׂמֹאל, וְשֶׁיְּהֵא קוֹלֵעַ אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא:
וְזֶה אִי אֶפְשָׁר אֶלָּא עַל־יְדֵי בְּחִינוֹת מִשְׁפָּט, כִּי מִשְׁפָּט הוּא עַמּוּדָא דְּאֶמְצִעוּתָא, הַיְנוּ שֶׁקּוֹלֵעַ עִם כְּלֵי זֵינוֹ אֶל הַמָּקוֹם הַצָּרִיךְ, וְאֵינוֹ מַטֶּה לְיָמִין וְלֹא לִשְׂמֹאל אֶלָּא לָאֶמְצַע. וְזֶה בְּחִינַת (תהלים קיב): יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט.
וּבִשְׁבִיל זֶה קִבֵּל יוֹסֵף אֶת הַבְּכוֹרָה דַּוְקָא מִיַּעֲקֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית מח): וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ וְכוּ' – אֲנִי דַּיְקָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת מִשְׁפָּט. וְזֶה (תהלים פא): כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא, בְּחִינַת בְּרִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: חֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם. מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, הַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ יוֹסֵף לְקַבֵּל זֹאת הַחֶרֶב מִבְּחִינַת מִשְׁפָּט, כְּדֵי שֶׁיְּכַלְכֵּל דְּבָרָיו בַּמִּשְׁפָּט. וְזֶה (תהלים עב): מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן, שֶׁמָּשִׁיחַ יְקַבֵּל מִבְּחִינַת מִשְׁפָּט:
מה המשמעות של המילים לקבל את החרב? נראה כאילו אפשר לקבל את החרב מאד מקום חוץ מבחינת המשפט - אכן את כוחם של מילים וכוחה של תקשורת אפשר לתפוס גם ממקום שלא בא לשרת את המשפט אלא את ה"ימין" או את "השמאל". אבל אפשר להבין שהכוונה היא שאת מלא עוצמתן ומלא אורן של המילים אפשר להבין רק כאשר הם באות לשרת את המשפט.כאשר רוצים לתת מקום רק לצד אחד - בשביל זה מספיק השימוש בכח - מי שנוטה עם תפילתו לימין או לשמאל הוא בעצם משתמש בתובנה של כח אלא שכלי הנשק שלו הוא עדין ומופשט יותר - הוא משתמש במילים - אבל מטרתו היא לקדם רק את עמדתו - ולכם הוא לא באמת משתמש במילים אלא הוא באמת משתמש בכח.
ד וְעַל יְדֵי מָה זוֹכֶה לִבְחִינַת מִשְׁפָּט – עַל יְדֵי צְדָקָה, שֶׁעַל יְדֵי צְדָקָה אוֹחֲזִין בְּמִדַּת הַמִּשְׁפָּט, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים לג): צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים צט): מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב וְכוּ', כִּי צְדָקָה הוּא עַל יְדֵי מִשְׁפָּט, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם עה): אֶלֹהִים שׁוֹפֵט, זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים – שֶׁמּוֹרִישׁ לְזֶה, וּמַעֲשִׁיר לְזֶה; וּכְשֶׁנּוֹתֵן צְדָקָה הוּא בִּבְחִינַת זֶה יַשְׁפִּיל, שֶׁמְּחַסֵּר מָמוֹנוֹ, וּבִבְחִינַת וְזֶה יָרִים, שֶׁמַּעֲשִׁיר לֶעָנִי. נִמְצָא, שֶׁאוֹחֵז עַל יְדֵי זֶה בְּמִדַּת מִשְׁפָּט. וּבִשְׁבִיל זֶה צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ צְדָקָה קֹדֶם הַתְּפִלָּה (ב"ב דף י. ובשו"ע או"ח סי' צ"ב ס"י), כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בַּמִשְׁפָּט, שֶׁיְּהֵא קוֹלֵעַ אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא:
המשפט הוא היכולת לקבל החלטה והוא גם היכולת לקבל החלטה נכונה , החלטה שלא מוטית שיקולים אישיים של "ימין או שמאל" כל אדם ראוי לצדק אלא שלא בטוח שמי ששופט את האדם - שזה סביבתו , מכריו או כל אדם ששומע על מעשה שהוא עשה - כיוון שלשפוט מבלי לערב דעה אישית דורש מהשופט להכיר בכך שהאג'נדה האישית שלו על איך שנכון לחיות היא נכונה רק לו ! ושיש לכל אחד את הזכות לחיות את חייו באופן שכל אדם מוצא לנכון. מעשה הצדקה נותן שני דברים הוא גם מקנה לאדם את היכולת לקבל החלטה על ידי שהוא מחליט להוציא את כספו ובכך הוא מקבל החלטה שהמהות שלה הוא עשייה ולא רק שמירה על הקיים.וזה גם מקנה לאדם את היכולת לקבל החלטה תוך כדי שהאדם שם את עצמו בצד - שכן במקרה הצדקה האדם פוסק דין נגד עצמו.זה גורם לאדם להכיר את המקום והמבט בנפש שבו לא הוא העיקר אלא מה שהעיקר זה מה שנכון
נקודה נוספת - אם נעיין בצדקה שאותה בחר רבי נחמן להביא כדוגמא למשפט- המשפט עליו מדבר רבי נחמן הוא משפט שנותן פסק דין של "מה שנכון לעשות באופן פנימי" כיוון שעל פי השכל למה שאני אחסר מכספי ואתן לאדם העני? מה אני חייב לו ואיזה רע עשיתי שבגללו הגזר עליי לשלם קנס - אדם שהשקפת העולם שמניע את המבט שלו וממילא את הפסיקות וההחלטת שלו היא שהיסוד הבסיסי שבעייתו ומצוקתו של הזולת לא נוגעת לי - אדם כזה לעולם לא יתן צדקה - שכן מה יהיה לו לטעון כנגד השאלה - למה שאחסר ממוני עבור מישהו אחר?
רק אדם שהשקפת עולמו היא שחסרונו של הזולת נוגע גם לי - רק אדם כזה יפסוק להשפיל את עצמו ולרומם את האחר
אם כן יצא לנו שהמשפט הראוי הוא משפט שנובע מהשקפת עולם שיש בה הקשבה ללב ולא השקפת עולם של ימין או שמאל שמנותקת מהלב - יש קול שזועק בתוך האדם שפסק הדין צריך להיות לפנים משורת הדין .השאלה הנשאלת היא איך לחבר את זה לשמירת הברית - כמו שראינו שמירת הברית קשורה ליכולת לקיים דו שיח כאשר נותנים צדקה זה מעיד שלמרות שהאדם עם הכסף נמצא גבוה הוא לא אטום אלא מקיים דו שיח עם האנשים שאין להם כסף ונמצאים "למטה" ואולי זה מה שעושה המשפט - ישנם סברות של חסד וישנם סברות של דין המשפט הנכון הוא זה שנמצא באמצע - הוא זה שמקיים דו שיח בין שני העמדות הקוטביות האלו ומצליח למצא את נקודת החיבור שלהם.
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"ב קכג.): לָמָה נָתַן יַעֲקֹב אֶת הַבְּכוֹרָה לְיוֹסֵף, בִּשְׁבִיל שֶׁכִּלְכֵּל אוֹתוֹ. מָשָל לְבַּעַל הַבַּיִת שֶׁגִּדֵּל יָתוֹם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכוּ' , כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית מז): וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף; כְּמוֹ (יחזקאל כא): הַטֵּף אֶל דָּרוֹם (לְשׁוֹן דִבּוּר). לְפִי הַטָּף, הַיְנוּ שֶׁהָיָה שְׁגוּרָה תְּפִלָּתוֹ בְּפִיו עַל־יְדֵי הַצְּדָקָה, וְעַל יְדֵי הַצְּדָקָה שֶׁעָשָׂה, נָתַן לוֹ יַעֲקֹב, שֶׁהוּא בְּחִינַת מִשְׁפָּט, אֶת הַבְּכוֹרָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם. אֲנִי דַּיְקָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת מִשְׁפָּט:
ה וְעִקָּר שֶׁל הַמַּחֲשָׁבוֹת זָרוֹת הֵם עַל־יְדֵי קִלְקוּל הַמִּשְׁפָּט, כִּי מִשְׁפָּט הוּא בְּחִינַת עַיְנִין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית יד): וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט, זֶה בְּחִינַת (דברים לג): עֵין יַעֲקֹב. וְעַל־יְדֵי קִלְקוּל מִשְׁפָּט בָּא קִלְקוּל לָעַיְנִין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים טז): כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים.
כלומר - כמו שהשוחד מקלקל את המשפט כך הוא גם מקלקל את עיני החכמים
זֶה בְּחִינַת מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת שֶׁבַּתְּפִלָּה, שֶׁהֵם עֲנָנִין דִּמְכַסִּין עַל עַיְנִין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איכה ג): סַכֹּתָה בֶעָנָן לָךְ וְכוּ'.
הפסוק באיכה ג' פס מ"ד סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ, מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה.
על הרעיון המובא פה לראשונה בליקוטי מוהר"ן שהמחשבות משולות לעננים רבי נחמן יחזור עוד בספרו הקדוש כאשר מחשבות זרות הם עננים שמלווים את האדם מבחוץ ומסתירים לו את טווח הראות ואילו מחשבות פנימיות משולות לעננים שנמצאים בתוך חלל הגולגולת של הראש - כלומר עננים שהם בעצם מחשבות פנימיות.
הפסוק באיכה מדבר על הקב"ה ולפי ההסבר שעננן הוא משל למחשבה יש לומר שמחשבה היא דין שאין בו מקום לקרבה אישית ולנתינת מקום ליחסי הקרבה בין שני האנשים המשוחחים או בין האדם לבוראו ואילו תפילה היא בדיוק ההיפך - בתפילה מה שחשוב זה דווקא הקרבה האישית ודווקא חשיבות רצונו של המתפלל בעיני הקב"ה. לפי זה הפסוק באיכה אומר הקב"ה העביר להנהגה שבוחנת היטב האם המתפלל ראוי שתפילתו תישמע ולהנהגה שבה אין קשר אישי אלא קשר אוביקטיבי שעליו אולי נאמר "כי לא יצדק לפניך כל חי"
כמו כן יכול להיות שרבינו רומז פה על הסיבות שמעכבות את תפילת האדם בעצמו - תפילה נובעת מהרצון של האדם , כדי שהאדם יהיה מחובר לרצון שלו עליו להימנע מלחשוב מחשבות זרות , להימנע מ "לחיות חיים של מישהו אחר" ,עליו להיות קשוב למחשבות הפנימיןת שלו - ורק אז שייך מושג של הבעת הרצון הפנימי - אבל אם לאדם העננים הם מחוץ לחלל הגגולגולת - הם מבחוץ על העניים - כלומר המחשבות שלו נובעות מדברים שראה מבחוץ לו ולא מדברים שראה בתוכו פנימה אזי אין תפילתו יכולה לעבור - אזי אינו מתפלל באמת כיוון שאינו מכיר את רצונו האמיתי וממילא תפילו אינה מתקבלת - כי הקב"ה רואה שזוהי אינה באמת תפילתו.
כמו כן יכול להיות שרבינו רומז פה על הסיבות שמעכבות את תפילת האדם בעצמו - תפילה נובעת מהרצון של האדם , כדי שהאדם יהיה מחובר לרצון שלו עליו להימנע מלחשוב מחשבות זרות , להימנע מ "לחיות חיים של מישהו אחר" ,עליו להיות קשוב למחשבות הפנימיןת שלו - ורק אז שייך מושג של הבעת הרצון הפנימי - אבל אם לאדם העננים הם מחוץ לחלל הגגולגולת - הם מבחוץ על העניים - כלומר המחשבות שלו נובעות מדברים שראה מבחוץ לו ולא מדברים שראה בתוכו פנימה אזי אין תפילתו יכולה לעבור - אזי אינו מתפלל באמת כיוון שאינו מכיר את רצונו האמיתי וממילא תפילו אינה מתקבלת - כי הקב"ה רואה שזוהי אינה באמת תפילתו.
וּלֶעָתִיד, שֶׁיְּתֻקַּן בְּחִינַת מִשְׁפָּט, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו א): צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, אֲזַי יִתְעַבֵּר עֲנָנִין דִּמְכַסִּין עַל עֵינָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם נב): כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן, וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרָא יוֹסֵף (בראשית מט): בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן:
ולכן המשפט המתוקן שעובד לפי הקול הפנימי ולא לפי העקרונות של "ימין ושמאל" הוא זה שגם יעביר את המחשבות החיצוניות לאדם
לפי הרעין הזה צריך להסיר פה את פשט הפסוקים
ו וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לְכַוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁיְּקַשֵּׁר עַצְמוֹ לַצַּדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר, כִּי כָּל צַדִּיק שֶׁבַּדּוֹר הוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה מָשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהַצַּדִּיקִים קוֹרִין זֶה לָזֶה מֹשֶׁה, כְּמוֹ: מֹשֶׁה שַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ. וּמֹשֶׁה זֶה בְּחִינַת מָשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית מט): עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה, דָא מֹשֶׁה מָשִׁיחַ. וְכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה שֶׁכָּל אֶחָד מִתְפַּלֵּל, הוּא בְּחִינַת אֵיבָר מֵהַשְּׁכִינָה, שֶׁהֵם אֵיבְרֵי הַמִּשְׁכָּן, שֶׁאֵין שׁוּם אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יָכוֹל לְאַעֲלָא שְׁיָפָא בִּשְׁיָפָא כָּל חַד לְדוּכְתֵהּ אֶלָּא מֹשֶׁה בִּלְחוּד. בִּשְׁבִיל זֶה צָרִיךְ לְהָבִיא וּלְקַשֵּׁר כָּל הַתְּפִלּוֹת לְצַדִּיק הַדּוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות לט): וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה, וְהוּא יוֹדֵעַ לְאַעֲלָא שְׁיָפָא בִּשְׁיָפָא וְלַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ קוֹמָה שְׁלֵמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם מ): וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן:
וְכָל הַתּוֹרָה שֶׁאָדָם לוֹמֵד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת, כָּל הָאוֹתִיּוֹת הֵם נִיצוֹצֵי נְשָׁמוֹת, וְהֵם נִתְלַבְּשִׁים בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה, וְנִתְחַדְּשִׁים שָׁם בִּבְחִינַת עִבּוּר*.
וְזֶהוּ (תהלים יט): הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל, הַיְנוּ הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא אֵשׁ וּמַיִם, הַיְנוּ בְּחִינַת הַנְּשָׁמוֹת, וּבָאִים בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת כְּבוֹד אֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים סו): שִׂימוּ כָבוֹד תְּהִלָּתוֹ, בְּחִינַת: תְּהִלָּתִי אֶחְטָם לָךְ. וְהַנְּשָׁמוֹת עִם הַתְּפִלָּה הַנִּקְרָא כָּבוֹד, עַל שֵׁם שֶׁהִיא מַלְבֶּשֶׁת*) אוֹתָנוּ, כִּי רַבִּי יוֹחָנָן קָרָא לְמָאנֵהּ מְכַבְּדוּתָא, וְעַל־יְדֵי־זֶה נִקְרֵאת כְּבוֹד אֵל, וְהֵן מְאִירִין זֶה לָזֶה: הַנְּשָׁמוֹת מְאִירִין לְהַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת הַעֲלָאַת מַיִן נוּקְבִין, וְהַתְּפִלָּה מְאִירָה לְהַנְּשָׁמוֹת בִּבְחִינַת חִדּוּשִׁין, שֶׁהִיא מְחַדֶּשֶׁת אוֹתָם בִּבְחִינַת עִבּוּר, וְהַנְּשָׁמוֹת הַמְלֻבָּשִׁין בַּתְּפִלָּה הַמּוּבָאוֹת לַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר הֵם בִּבְחִינַת (תהלים מה): בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ:
וְזֶה שֶׁאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: חֲזִינָן לְהַאי כַּוְרָא וְכוּ'. כִּי בְּגָלוּתֵנוּ, כִּבְיָכוֹל, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּהַסְתָּרַת פָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים ל): הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ; שֶׁהוּא בְּחִינוֹת רַחֲמִים, וּפָנָה עֹרֶף, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת דִּין. וְכָל תְּפִלּוֹתֵינוּ וּבַקָּשָׁתֵנוּ עַל זֶה שֶׁפָּנָה עֹרֶף אֵלֵינוּ, שֶׁיַּחֲזֹר אֶת פָּנָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם פו): פְּנֵה אֵלַי; וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר ו): יָאֵר ה' פָּנָיו. וּכְשֶׁאָנוּ רוֹאִים אֹרֶךְ הַגָּלוּת, וּבְכָל יוֹם אֲנַחְנוּ צוֹעֲקִים אֵלָיו וְאֵינָם נוֹשָׁעִים, וְיֵשׁ מֵעַמֵּנוּ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, שֶׁטּוֹעִים חַס וְשָׁלוֹם בְּלִבָּם, שֶׁכָּל הַתְּפִלּוֹת הֵם לָרִיק. אֲבָל בֶּאֱמֶת כָּל הַתְּפִלּוֹת, הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר הֵם מַעֲלִים אוֹתָם וּמְקִימִים אוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּמַעֲלִין כָּל שְׁיָפָא וּשְׁיָפָא לְדוּכְתֵּיהּ, וּבוֹנִין קוֹמָתָהּ שֶׁל הַשְּׁכִינָה מְעַט מְעַט, עַד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם שִׁעוּר קוֹמָתָהּ, אָז יָבוֹא מָשִׁיחַ, דָּא מֹשֶׁה, וְיַשְׁלִים אוֹתָהּ וְיָקִים אוֹתָהּ בִּשְׁלֵמוּת.
וְזֶה פֵּרוּשׁ: חֲזִינָא לְהַאי כַּוְרָא – הוּא בְּחִינַת צַדִּיק הַדּוֹר, הַנִּקְרָא דָּג, זֶה בְּחִינַת מֹשֶׁה מָשִׁיחַ; דְּיָתִיב לֵיהּ חַלְתָּא אַגַּבֵּהּ – הַיְנוּ הַתְּפִלּוֹת, שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים עַל זֶה שֶׁכִּבְיָכוֹל פָּנָה עֹרֶף אֵלֵינוּ; יַתְבָא לֵיהּ – הַיְנוּ וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה, כִּי צָרִיךְ לְהָבִיא וּלְקַשֵּׁר אֶת הַתְּפִלָּה לְהַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר; וְקַדְחֵי עֲלֵהּ אֲגְמָא – הַיְנוּ הַנְּשָׁמוֹת הַבָּאִים עִם הַתְּפִלָּה, בְּחִינַת בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ וְכוּ', כִּי הַנְּשָׁמוֹת הֵן נִקְרָאִין עֲשָׂבִין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל טז): רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ. וְסַבְרִינָן יַבֶּשְׁתָּא הוּא – הַיְנוּ שֶׁהַתְּפִלּוֹת אֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵּרוֹת; אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא סַלְקִינָן וַאֲפִינָן וּבַשְׁלִינָן – הַיְנוּ כָּל הַתְּפִלּוֹת סַלְקִינָן וְעוֹלִין, וְכָל מַה שֶּׁמַּרְבִּין בִּתְפִלָּה, נִבְנָה הַשְּׁכִינָה בְּיוֹתֵר וּמְכִינָה אֶת עַצְמָהּ לְזִּוּוּג. וְזֶה אֲפִינָן וּבַשְׁלִינָן – כִּי אֲפִיָּה וּבִשּׁוּל הֵם הֲכָנָה לָאֲכִילָה, לִבְחִינַת זִוּוּג, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית לט): כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל. כְּשֶׁיִּשְׁתַּלֵּם קוֹמָה שֶׁל כָּל הַשְּׁכִינָה, הַיְנוּ עַל־יְדֵי רֹב הַתְּפִלּוֹת, יִכָּמְרוּ רַחֲמָיו, וְיִתְהַפֵּךְ מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת הָרַחֲמִים.
וְזֶה כַּד חַם – הַיְנוּ כַּאֲשֶׁר יִכָּמְרוּ רַחֲמָיו. גַּבֵּהּ אִתְהַפַּךְ – הַיְנוּ שֶׁיִּתְהַפֵּךְ מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת הָרַחֲמִים. וְאִי לֹא הֲוֵי מְקָרְבִינָן לִסְפִינְתָּא – הַיְנוּ: לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹאת (ישעיהו מח); כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (ויקרא כז): מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם לוֹ, מִי עָשָׂה לִי מְזוּזָה קֹדֶם שֶׁנָּתַתִּי לוֹ בַּיִת וְכוּ'. נִמְצָא, שֶׁכָּל מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁלָּנוּ וְכָל הַתְּפִלּוֹת, הַכֹּל מֵאִתּוֹ, וְאֵין רָאוּי לַחֲשֹׁב לְקַבֵּל שָׂכָר עַל שׁוּם דָּבָר, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁנִּרְאֶה שֶׁעַל־יְדֵי תְּפִלָּתֵנוּ וְתוֹרָתֵנוּ יִהְיֶה הַגְּאֻלָּה, אַף־עַל־פִּי־כֵן צְרִיכִין אֲנַחְנוּ לְחַסְדּוֹ, שֶׁבְּחַסְדּוֹ יִגְאַל אוֹתָנוּ. וְזֶה אִי לֹא מְקַרְבַת סְפִינְתָּא – זֶה בְּחִינַת חֶסֶד, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: הַסַּפָּנִין רֻבָּן חֲסִידִים, אִי לֹא חַסְדּוֹ טַבְעִינָן חַס וְשָׁלוֹם בַּגָּלוּת:
וְזֶה פֵּרוּשׁ: אֱמוֹר אֶל הַכֹּהֲנִים – בְּחִינַת תְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים כו): אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם. כֹּהֲנִים הֵם בְּחִינַת תּוֹרָה, בְּחִינַת נְשָׁמוֹת כַּנַּ"ל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מלאכי ב): כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה וְכוּ'. אַהֲרֹן – בְּחִינַת מִשְׁפָּט, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות כח): וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; כִּי צָרִיךְ לְהָבִיא כָּל הַתְּפִלּוֹת לִבְחִינַת מֹשֶׁה מָשִׁיחַ, וְהוּא יָקִים*) אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְזֶה פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: לְהַזְהִיר הַגְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים, הַיְנוּ צַדִּיק הַדּוֹר, שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה מָאוֹר הַגָּדוֹל, יַזְהִיר וְיָאִיר אֶת הַתְּפִלָּה, שֶׁהִיא בְּחִינַת מָאוֹר הַקָּטָן. וּלְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו – הַיְנוּ עַל־יְדֵי שְׁמִירַת הַבְּרִית כַּנַּ"ל. כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר: עִקָּרָא דְּיִצְרָא בִּישָׁא עַל עֲרָיִין, וְהִיא עִקָּרָא דִּמְסַאֲבוּתָא. וּכְשֶׁיִּשְׁמֹר אֶת הַבְּרִית, זוֹכֶה לִבְחִינַת תְּפִלָּה כַּנַּ"ל, וְזוֹכֶה לִבְחִינַת תְּהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ, כִּי עִקַּר הָרֵיחַ תָּלוּי בַּטָּהֳרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה מח.): מִשֶּׁבָּטְלָה הַטָּהֳרָה, בָּטְלָה הָרֵיחַ, כַּמְבֹאָר מַעֲשֶׂה בַּגְּמָרָא (שם מט.), שֶׁאָמַר: רֵיחָא דְּחִנּוּנִיתָא אֲנִי מֵרִיחַ. אָמַר לֵהּ: בְּנִי, טָהֳרָה יֵשׁ בְּךָ:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה