ליקוטי מוהר"ן קמא - תורה א'

דע, כי על ידי התורה נתקבלים כל התפילות וכל הבקשות שאנו מבקשים ומתפללים, והחן והחשיבות של ישראל נתעלה ונתרומם בפני כל מי שצריכין, הן ברוחני, הן בגשמי. כי עכשיו בעוונותינו הרבים, חן וחשיבות האמיתי של ישראל נפל, כי עכשיו עיקר החשיבות והחן הוא אצלם; אבל על ידי התורה נתעלה החן והחשיבות של ישראל, כי התורה נקראת (משלי ה') "אילת אהבים ויעלת חן", שמעלה חן על לומדיה (ערובין נד ב). ועל ידי זה נתקבלין כל התפילות והבקשות.

רבי נחמן פותח את ספרו בעיסוק בשאלת יסוד ביהדות - ביחס בין תורה ותפילה.בעולם התורני מקובל לחשוב לפחות בהוא אמינא שישנו מתח בין תורה ותפילהרבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה (=רבא ראה את רב המנונא מאריך בתפילתו), אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. והוא (רב המנונא) סבר: זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד" -מהגמרא ברור שצריך את שני הדברים אלא המחלוקת היא על היחס בין שניהם אבל אין דיון על יחסי הגומלין בין תורה ותפילה. רבי נחמן דן פה ביחסי הגומלין בין שניהם

.התשובה של רבי נחמן במשפט הראשון בספר שלו  טוענת שאין סתירה.תורה היא הדבר שגורם לתפילה להתקבל כך שאי אפשר להפריד את התורה מהתפילה.לוגית יוצא מפה שהתפילה צריכה את התורה אבל לא כתוב שהתורה צריכה את התפילה- אבל אין פה את האמירה שהתורה יותר חשובה מהתפילה - כפי שנראה בהמשך

היינו מצפים ממי שכותב ספר שמנסה לתת דרך חדשה בעבודת ה' שיגדיר מחדש את מושגי היסוד של היהדות.ורבי נחמן אכן עושה זאת.בפסקה הראשונה הוא מגדיר מה זה תורה - התורה היא -מעלת חן- היא זאת שגורמת לישראל למצא חן בעיני הקב"ה  אבל היא לא החן בעצמו - החן בעצמו כמו שנראה בהמשך הוא חיבור של האדם אל האור שבכל דבר.

וזאת המטרה שלה- ליצור קרבה ושייכות בין ישראל לקב"ה ברמה של "מציאת חן" וזה גם הפסוק שרבי נחמן מביא על התורה "אילת אהבים ויעלת חן" . לפי זה יותר ברור הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין תורה ותפילה - אם תורה היא מעלת חן אז התפילה והבקשה (יש לעיין כי  רבינו מתייחס לשני המושגים) היא המימוש של העלאת החן - ומהו המימוש של העלאת החן - אם לא היכולת לבקש מאותו הדבר שמצאת חן בעיניו בקשה ? זה הביטוי הטבעי שקורה ממילא כאשר יש מציאת חן בין שני גורמים - ניתן לבקש בקשות 

אם כן רבי נחמן הגדיר פה  שלושה דברים הבסיסים ביהדות 

תורה= מציאת חן

תפילה =בקשה (צ"ע)

והיחס ביניהם הוא שתפילה היא התממשות התורה. להפריד בין הדבר לבין ההתממשות שלו זה כבר ממש קשה

כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר. כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (קהלת ח): "חכמת אדם תאיר פניו".

בפיסקה השנייה כיאה לספר שעוסק בהנחת יסודות בעבודת ה' צריך כמובן להגדיר מהו הבסיס של עבודת ה' - מהו העיקרון המנחה - מהו כלל האצבע שנכון תמיד - והתשובה היא

א-להסתכל בהשכל של כל דבר 

ב- לקשור עצמו אל החכמה שהשכל של כל דבר - כלומר להתחבר פנימית לרעיון שתמצא בכל דבר

ג- על מנת שהרעיון הזה יאיר לך - כאשר יש חושך אז המציאות סגורה בפני האדם וכאשר מדליקים את האור מתגלה בפני האדם עולם חדש שלם - כך בגשמיות וכך גם ברוחניות - כאשר שכל של משהו מאיר לך - ההגדרה של זה היא - כאשר בעקבות רעיון חדש נפתחו בפניך עולמות חדשים. אם לא נפתחו עולמות חדשים - אז עוד לא הגיע האור ולא האיר לך השכל שבאותו הדבר

4- "להתקרב לה' יתברך על ידי אותו הדבר" - אני חושב שדי מקובל על רב הוגי הדעות ביהדות שכל הדברים בעולם - הן החפצים הפיסיים והן המאורעות שקורים בעולם הם אמצעיים שדרכם מתקרבים לה' .התפיסה שמובטאת באופן מאד נחרץ בדברי ר' חיים ויטאל היא שאנחנו מתפללים לה' דרך הספירות ולא באופן ישיר - כלומר אנחנו מתייחסים לה' דרך מאורעות ודברים ומסננים - התייחסות ישירה היא מאד לא נכונה ואמיתית (כמדומני שזה מוגדר גם כעבודה זרה אבל כיוון שאין הספר לפני אני לא רוצה להתבטא בחריפות ) אבל על גבי זה יש שני אפשרויות לתפוס את מקומם של הדברים שדרכם אנחנו מתייחסים לה'  האם הם סוג של כלי שמצד עצמו הוא חסר חשיבות כיוון שהאלוקות לא שוכנת בו  - או - אפשרות שנייה - שהכלי הוא כן מלא מהחשיבות כיוון שכשאנחנו אומרים שהוא אמצעי אנחנו לא מתכוונים שאנחנו נמצאים בחדר אחד והקב"ה בחדר שני והכלי הוא המסדרון שדרכו מאיר הקב"ה אלינו  - אלא שאנחנו והקב"ה נמצאים באותו החדר אלא שאנחנו לא יכולים להכיל את כל הקב"ה - "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" הכלי הוא בעצם כינוי לאותו אור אלוקי שאנחנו יכולים להכיל כרגע. אם כרגע התמלאנו תחושה של הוד כי נחשפנו לדבר תורה מלא בהוד או למעשה מלא בהוד או לטבע מלא בהוד אז כרגע זהו פשוט המשקפיים שדרכם אנחנו מביטים על האלוקות . אין לנו יכולת כנראה לשים בו זמנית ביחד את כל סוגי המשקפיים - אבל מה שחשוב בהבנה הזאת הוא שמה שאנחנו קוראים כלי - הוא לא איזשהו פרוזדור שדרכו אנחנו מתבוננים באור האלוקי  אלא הוא האור האלוקי בעצמו

למה הבאתי פה את שני השיטות ? כי אני חושב שרבי נחמן מכריע פה כמו השיטה השנייה

"להתקרב לה' יתברך על ידי אותו הדבר" - כלומר אל ה' יתברך מתקרבים על ידי הדבר  בעצמו - - באותו הדבר נמצאת הקרבה האלוקית - זה לא רק כלי חסר חשיבות כשלעצמו

וזה בחינת יעקב. כי יעקב זכה לבכורה, שהוא ראשית, שהוא בחינת חכמה, כמו שכתוב (תהלים קי"א): "ראשית חכמה". וזה בחינת (בראשית כ"ז) "ויעקבני זה פעמים", ותרגום אונקלוס "וחכמני". וזה בחינת שמש, כי השכל הוא מאיר לו בכל דרכיו כמו השמש. וזה בחינת (משלי ד') "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום". וזה בחינת חית לשון חיות, כי החכמה והשכל הוא החיות של כל דבר, כמו שכתוב (קהלת ז'): "החכמה תחיה" וכו'...

בפסקה הזאת מטפל רבינו בשני מושגים בסיסיים נוספים ומוכרים מאד ביהדות " ראשית" ו "בכורה"

ראשית מוכרת לנו מהפסוק הראשון בתורה ובכורה זה המושג שעליו עומדת מלחמת יעקב ועשיו - על השאלה מי הבכור ולמי שייכות ברכות הבכורה.

והכן אומר רבי  נחמן שבכורה זה להיות ראשון ולהיות ראשון זה אומר להיות חכם!! ולהיות חכם זה אומר להיות כמו כמו השמש - כמו שאור השמש מגלה דרכים יעולם חדש שלא היה ידוע וניתן לגישה כאשר היה חושך כך - הבכור - הראשון - החכם - הוא אותו אחד שמצליח לראות דרכים חדשות שהיו לא ידועוץ איך להתקרב אל ה' או מצליח לגלות מקומות חדשים שבהם נמצא ה' שלפני זה אנשים לא חשבו ששם נמצא ה'.

אם ניקח את ההבנה שחכמה=אור=גילו דרך חדשה היא מה שמגדיר את המושג ראשון וראשית  - אז בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ - השמים והארץ נברא מתוך חכמה- מתוך ראיה חדשה .אם תנסה להתחבר אל ה' יתברך כאשר אתה נמצא בתוך השמים והארץ לא בדרך החדשה אלא בדרך הישנה -כנראה שלא תצליח - המקום שאתה נמצא בו נוצר מתוך ראיה של דרכים חדשות - נוצר מתוך אור נוצר מתוך חכמה . כאשר הולכים בדרכים ישנות אין צורך באור . אדם מכיר את סביבתו הנודעת גם בחושך.

ואם ניקח את ההבנה מהי בכורה לאור שייכותה עם המושג חכמה - הבכור הוא זה שמגלה דרכים חדשות . הוא לא זה שנולד ראשון הוא זה שתמיד משתמש באור (בשכל של כל דבר) כדי לראות דרכים חדשים - ובדרכים חדשים תמיד נמצא ה' שהרי "להתקרב ל ה' על ידי אותו הדבר"

( הבכור הוא בכור להוריו ולא רק בכור מאחיו- כלומר הוא הדרך החדשה שהורים שלו גילו . הם הכירו את הדרך הישנה לעבוד את ה' - מה שהם עשו בעצמם והבכור זה כשהם בעצמם גילו דרך חדשה לעבוד את ה' . הבכור הוא הדרך החדשה שבה הם עובדים את ה'. אולי בגלל זה תמיד יש בבכור משהו מהוריו. וצ"ע) 

אך מחמת שאור השכל גדול מאד, אי אפשר לזכות אליו כי אם על ידי בחינת נון, שהוא בחינת מלכות, כמו שכתוב (תהלים ע"ב): "לפני שמש ינון שמו", ופירש רש"י: "לשון מלכות". וזה בחינת לבנה, כי הלבנה אין לה אור מעצמה כי אם מה שמקבלת מהשמש. וזהו בחינת מלכות, דלית לה מגרמה כלום, אלא מה שמקבלת מן החית, שהיא בחינת חכמה, בחינת שמש כנ"ל. ונעשה (ישעיהו ל') "אור הלבנה כאור החמה".

בקריאה שטחית אפשר לפספס ולחשוב שרבי נחמן מנפץ אונו פה אל הסלעים כאומר - אור השכל וההתחדשות הגדול שדיברתי עליו - אז אי אפשר באמת להגיע אליו - זה מאכזב - אבל למזלנו זה לא מה שכתוב פה. כתוב פה שהיכולת הזאת לגלות דרכים חדשות בנויה על היכולת לראות דברים כמו שהם. בנויה על היכולת לשים להסתכל בלי פחד על תובנות חדשות ובלי להעמיס על התובנות החדשות את כל התובנות הישנות והמוכרות לנו. מי שלא מוכן לזנוח תובנות ישנות מוכרות ונוחות על מנת להתפתח - הוא אינו יכול להתפתח אינו יכול להיות ראשוני ואינו יכול לגלות המצאות חדשות - לא בעולם המדע לא בעולם הרוחני - שהחדשנות בשניהם היא בעצם ההתקרבות אל ה' בעצמה - רק ברבדים שונים.

מה הכוונה "אור השכל גדול מאד" בהקשר של חוסר האפשרות לזכות אליו ללא המצב הנפשי של מלכות? הכוונה היא ששכל חדש ועקרון חדש או יסוד מהפכני חדש שמתגלה בעולם בכל תחום - מדעי רוחני פסיכולוגי או פיזיקלי או תורני הוא מצד עומד וקיים מצד עצמו בדיוק כמו אדם גדול - אדם גדול הוא אחד שאינו נזקק לאחרים כמאמר "מי נתלה במי? קטן נתלה בגדול" גדול הוא זה שנתלים בו והוא אינו צריך לאחרים לכן אם אתה הקטן לא תעשה צעד כדי להתחבר לדבר הגדול הוא לא ישפיע אליך ולא ישנה את מצבך - רק אתה משנה את מצבך על ידי שאתה שם לב לגילויים חדשים הגילוים החדשים מצד עצמם לא משנים את מצבך אם אתה לא מוכן לבנות מחדש את החיים שלך לאור הגילויים החדשים.

יש לשים לב שרבינו מגדיר את אור השכל לא רק כגדול אלא כגדול מאד -



אבל מי שאינו מקשר עצמו אל השכל והחכמה והחיות שיש בכל דבר, זה בחינת עשיו שביזה את הבכורה, כמו שכתוב (בראשית כ"ה) "ויבז עשו את הבכורה", דהיינו השכל כנ"ל, בחינת (משלי י"ח) "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אםבהתגלות לבו". וזה בחינת מלכות הרשעה, בחינת לבנה דסטרא אחרא, שעליה נאמר (ישעיהו כ"ד): "וחפרה הלבנה" וכו'. 

כתבתי מקודם שלהתקשר אל החכמה זה אומר התבונות פנימית בחכמה - לאור דברי רבינו כאן זה מתבאר יותר טוב - העיקרון המנחה בלהתבונן בשכל של כל דבר הוא מתוך הסתכלות על הדברים החדשים בפני עצמם ולא כמקושרים כבר אל הדברים הישנים שהאדם למד והכיר כבר- כדי לעשות את זה צריך להתקשר אל הדברים החדשים ולא להסתכל על מאורע חדש תוך כדי שבעצם כל הריכוז הפנימי נמצא עדיין במאורע הישן ולאור המאורע הישן.

כיוון שדיברנו מקודם על הבכורה - אך טבעי שהאנטי בכורה יהיה עשיו - הבכור שהפסיד את הבכורה. ההוא שנולד ראשון אבל לא היה בכלל בכור.העולם שאחרי מתן תורה הוא עולם מאד מרובע . שמאמין שהעיקר זה הישרדות הצווליזציה על ידי שמירה על מבנים קשיחים. לא רק בעם ישראל אלא בכל התרבויות מסביבנו - עובדה תרבויות שלא עברו למבנים מאד קשיחים נעלמו על ידי פרס יוון ורומא - התרבויות בעלות המבנים חברתיים הסופר קשיחים.
אבל למזלנו התורה מתארת גם את המבנים החברתיים הלא קשיחים של לפני מתן תורה - שבהם הבכור הוא לא זה שנולד ראשון בדווקא אלא זה שהוא חדשן ובעל רעיונות ראשוניים.

גם עשיו - ההוא שלא מחובר לשכל של כל דבר הוא "לבנה" !! כלומר גם הוא שומע כל הזמן רעיונות וגם הוא לומד - אבל הוא לבנה דסטרא אחרא - רק כלפי חוץ הוא שומע רעיונות חדשים - אבל באמת הוא מבזה בתוכו פנימה כל רעיון חדש באופן עקרוני ואינו מוכן לשמוע שום רעיון חדש באופן עקרוני . חשבת שאם אתה דתי שמרן אז אתה בטוח לא בחינת עשיו? תחשוב שוב.
אגב בעברית של ימינו - " וחפרה הלבנה ובושה החמה" כשהלבנה "חופרת" וקודחת בראש את הרעיון הישן והמוכר שלה אלף פעמים ולא מוכנה לצאת מעצמה - אז ובושה החמה - אנשי השכל והחדשנות הנועזים מתביישים ומתייבשים.

וזה בחינת יצר טוב ויצר הרע. כי היצר טוב נקרא "מסכן" ו"חכם" (קהלת ד'), בחינת מלכות, שהיא בחינת עניה ודלה דלית לה מגרמה כלום כי אם מה שמקבלת מחכמה. ויצר הרע נקרא "מלך זקן וכסיל" (שם), בחינת מלכות דסטרא אחרא, שאינה חפצה בחכמה ושכל, בחינת "לא יחפץ כסיל בתבונה" וכו', כנ"ל.

בהמשך לעיסוק בהגדרות יסוד בדרך החיים הישראלית מגדיר כאן רבינו שוב מה זה יצר הרע ויצר הטוב - שני מושגים שנחשבים כהכי בסיסיים - אבל רבינו לא חושב שהם הכי בסיסיים והוא מגדיר אותם רק אחרי שהוא הגדיר תורה ותפילה ואת היחס ביניהם ורק אחרי שהוא הגדיר שכל וחכמה ובכורה וראשוניות - רק עכשיו מגיע תורו של היצר הטוב והרע - אולי ללמדך שעיקר העיסוק של האדם צריך להיות ברשימת המושגים שהובאה קודם ולהם הבכורה העיקרית

יצר טוב הוא התכונה הנפשית להתרוקן מכל ידע קודם על מנת להיפתח לידע חדש - מסכן -ששם בצד ידיעות קודמות ולכן הוא חסר כל נכסים קודמים כמו המסכן חסר הכל- אבל מתוך כך  - חכם שמגלה דרכים חדשות

היצר הרע - "מלך זקן " מלך הוא הצורך הנפשי להיות כל הזמן בשליטה גם אם זה לא המצב. הידע הקודם שלך כבר לא נותן לך עליונות כאשר מגיע עידן חדש אבל אתה עדיין מתעקש להנהג כמלך שכולם צריכים לו אבל הוא אינו צריך לאחרים. והוא גם מצב "זקן" זקו הוא אדם בכל גיל שמבקש שיעריכו אותו על סמך העבר שלו - זה בסדר גמור ונכון - עובדה שהתורה חושבת שזאת מצווה.אבל מצוות זקן היא מצווה לסביבה של האדם - על הסביבה לתת כבוד לאדם אחר על סמך עברו . אבל לאדם עצמו כלפי עצמו אין מצוות והדרת פני זקן .
לאדם אסור לדרוש מעצמו כבוד והערה על סמך זה שהוא תקוע בעברו - או במינוח הפסיכולוגי - "תשתחרר"

ומ שבתודעתו מעוניין להיות מלך וזקן - הוא בודאי כסיל - אדם שהידע והתובנות שלו לא רלוונטיות לחלוטין

וזה יצר הרע - הרצון לא להתחדש ולא להיפתח לשינויים

אם  גם נקרא את הפסוק שרבינו מביא על הרשע - לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות ליבו - נוכל להסיק מזה שהיצר הרע הוא אותו אחד שרוצה שישימו אליו לב והיצר הטוב הוא אותה התכונה הנפשית והרצון לשים לב לדברים ולא לקבל תשומת לב אלא לתת אותה

וצריך כל אחד ליתן כוח לבחינת מלכות דקדושה להתגבר על מלכות דסטרא אחרא, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ה א): "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". ועל ידי מה נותן כח למלכות דקדושה? על ידי התורה שהוא עוסק בכוח (כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שם: "לעולם ירגיז" וכו', "אי אזיל מוטב, ואם לאו יעסק בתורה"). וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין ל ב): "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש", כי על ידי התורה נותן כוח למלכות דקדושה.

רבינו מפרש שלתת כח למלכות דקדושה זה מאמר חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" כלומר פירוש המילה להרגיז הוא לתת כח או לתת עדיפות ויתרון. לפי זה פירוש הביטי " הרגזת אותי " זה לא גרמת לי לכעוס אלא נתת לי כח, העדפה , מוטיבציה - לסלק אותך.

מי שיותר חזק הוא גם זה שיותר דומננטי - כלומר לתת כח למלכות דקדושה להתגבר על מלכות דסטרא  אחרא זה לאו דווקא הציור הראשוני והדי אלים שעולה לנו בראש כשקוראים את המשפט הזה על שני צבאות שנלמים זה בזה ובסוף אחד מנצח. אלא זה ציור של דומיננטיות והעדפה 

איך עושים את זה? 

איך נותנים דומיננטיות ליצר הטוב? איך נותנים דומיננטיות נפשית ליכולת להיות מסכן וחכם? איך נותנים דומיננטיות נפשית  ליכולת לשים בצד את הישן ולצעוד לעבר החדש? 

על ידי תורה שהוא עוסק בכח

אנחנו כבר יודעים מהפסקא הראשונה שתורה זה חן. אני חושב שאם הפתרון של היצר הרע זה על ידי התעסקות בחן התעסקות בקרבה אז כנראה שהיצר הרע הוא היפך כל המושג הזה של חן.

 נהחשוב רגע על המושג חן -  כשמישהו מוצא חן בעינינו זה גורם לנו לצאת מגדרנו גורם לנו לצאת מההחלטות הנוקשות שלנו וגורם לנו להתחיל לעשות משהו עבור מישהו אחר למרות . כשמישהו מוצא חן בעינינו הוא גורם לנו לחשוף בתוכנו את הצד באישיות שיש לו עוד כח ואמון בזולת ומתוך כך לעשות עבורו.

יצא הרע בתור מלך זקן שלא מוכן לשמוע שום דבר חדש ולא מוכן להאמין בשום דבר מחוץ לו הוא בדיוק המצב הנפשי ההפוך ליכולת לתת למישהו למצא חן בעינינו. אין לנו מוכנות כאשר אנחנו מלכים זקנים לאבד שליטה ולוותר על הניסיון הכואב שלנו על מנת לתת לחן של מישהו אחר לחדור אלינו.

אז כנראה שהפתרון של לימוד תורה כנגד יצא הרע משמעותו - תתעסק במשהו רוחני שהמהות שלו היא חן וזה כבר יוצא אותך מהמצב הזה של מלך זקן - מהמצב הנפשי של להיות חולה שליטה "פריק קונטרול" וזקן שאין לאף אחד מה לחדש לו

ושנפגע כבר מספיק בחיים כדי לו לנסות את זה שוב.

שאלה שנותרה היא מה משמעות לימוד "תורה בכח" - לדעתי הכוונה תתעסק עם חן ודברים שמקרנינם חן גם אם זה לא המצב הפנימי שלחך כרגע - זה כבר ישפיע עליך

מבט נוסף על יצא הרע - המצב הנפשי של "מלכות" נמצא באדם השאלה היא רק איזה כיוון הוא יתפוס - כיוון של מוכנות אמיתית להיפתח לכיוונים חדשים או שהכל יהיה רק למראית עין - משחק פוליטי  של להבטיח הרבה הבטחות לעצמך ובפועל לא לקיים כלום - יצר הרע הוא מלך זקן - הוא אשף בלהיות חסר תוכן . הרשעות של היצר הרע היא בזה שהכוונה שהאדם נמצא במצב שהוא לא באמת מתכנן לקיים את ההבטחות שהוא פיזר לעצמו והוא לא באמת מוכן להתפתח ולהשתנות  

ואזי מקבלת המלכות, שהיא בחינת נ, חיות מן החכמה, שהיא בחינת ח, ונתחבר ונתקשר ה-ח וה-נ, ונעשה אור הלבנה כאור החמה. וכשזה קם, זה נופל. ואזי נופל ונתבטל מלכות הרשעה, כמו שכתוב (הושע י"ד): "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם, ופשעים יכשלו בם". היינו על ידי דרכי ה', היינו התורה, על ידי זה הצדיקים – שדבקים במלכות דקדושה – הם נתחזקים ומקבלים כוח על ידי זה. "ופשעים יכשלו בם", בחינת מלכות הרשעה, בחינת היצר הרע שנופל ונכנע על ידי התורה, כנ"ל.

רבינו מפרק את המשג "חן" לשני חלקים ומסביר מהו "חן" .חן לרב זה זהו מושג שכולם סוברים שאי אפשר לתפוס אותו ואו שיש לך חן בעיני מי שאתה צריך או שאין לך חן בעיני מי שאתה צריך. רבינו לא סובר ככה רבינו סובר שאפשר להבין את המושג חן ואת איך שהוא פועל ואת איך שמשיגים אותו.
חן מורכב משני דברים "ן" ו "ח" נ זה מלכות דקדושה - כלומר היכולת להיפתח לגילויים חדשים ו "ח" אלו הגילויים החדשים 

יש לשים לב שלכאורה התורה היא לא החכמה והיא גם לא החן בעצמו

יש בעולם חכמה שנמצאת בכל דבר ויש את היכולת של האדם להיפתח לחכמה הזאת ולשים אליה לב -המלכות דקדושה

ויש את הרצון שישמו אליך לב התורה היא זאת שבאה עבור תיקון הלב - היא מחזקת את הרצון לשים לב ומעלימה את הרצון לקבל תשומת לב

ועל ידי זה נתקבלים כל התפילות והבקשות, כי עיקר מה שאין נתקבלין הבקשות הוא מחמת שאין להדברים חן, ואין נכנסין בלב של זה שמבקשין ממנו, כאלו אין בליבו מקום שיכנסו הדברים בלבו, מחמת שאין להמבקש חן שיכנסו הדברים בליבו של זה שמבקשין ממנו. אבל על ידי התורה, שעל ידי זה נתחברין ונתקשרין ה-נ וה-ח כנ"ל ונעשה חן, ועל כן נקראת התורה (משלי ה') "יעלת חן", ואזי זוכה שדבריו הם דברי חן,

רבינו לא מזכיר פה בכלל את המושג מידה כנגד מידה אבל אי אפשר להתעלם מזה שגם כאן זה קורה - האדם עצמו מחזק בתוכו את היכולת לתת תשומת  לב ולא לדרש תשומת לב וכנגד זה גם אחרים והקב"ה מפנים אליו את תשומת ליבם.

 ואזי נתקבלין דבריו ובקשותיו, כמו מי שמדבר דברי חן שנכנסין הדברים בלב המתבקש, דהיינו זה שמבקשין ממנו. ^[1]וזה בחינת ת. היינו על ידי שנתחברו ונתקשרו החי"ת והנו"ן ונעשה בחינת ח"ן, על ידי זה נעשה בחינת ת"ו, שהוא לשון חקיקה ורשימה, כמו שכתוב (יחזקאל ט'): "והתוית ת"ו", כי על ידי החן נחקק ונרשם מקום בלב המתבקש לקבל הבקשה, כי על ידי החן נתקבלו דבריו. נמצא, שבחינת הח"ן חקק מקום בלב זה שמבקשין ממנו, כדי שיכנסו דבריו בליבו ויקבל בקשתו. והחקיקה ורשימה – זה בחינת ת"ו כנ"ל.
וזהו (קהלת ט') "דברי חכמים בנחת נשמעים", נחת דיקא, הינו בחינת חן הנ"ל וה-ת' הנ"ל, ועל ידי זה נעשה אותיות נח"ת, ואז נשמעים דבריו ונתקבל בקשתו כנ"ל.

לפני שנעסוק במושג חקיקה ורשימה יש להבין את המושג הארצי "חק" - חק הוא הכרעה אקסיומית שפשוט יוצרת העדפה של משהו מסוים על פני משהו אחר . אין סיבה אבסולוטית להעדפה זאת והסיבות הם יחסיות בדרך כלל והמשמעות היא שבוחרים להעדיף מישהו אחד על  פני השני בדרך כלל חוקים נראים לנו טובים כי רובם מעדיפים את הכלל על פני הפרט טמכיוון שיש לנו תחושה שאנחנו חלק מהכלל אז מה אכפת לנו לדחק הצידה את הפרט? המח שלנו "עובד" עלינו ונותן לנו תחושה שחוקים הם מוסריים והגיוניים בבסיסם כאשר למעשה הם פשוט העדפה שרירותית של קבוצה אחת על השניה

ולכדי שיעדיפו את בקשתי בצורה שרירותית על  פני מישהו אחר אני צריך "חן" אני צריך למצא חן בעיני מי שאני מבקש ממנו אני צריך להיכנס למערכת האקסיומות שלו - אני צריך להיות חוק אצלו

חקוק - זה מלשון חוק . חוק זה דבר שאין לערער עליו הוא אקסיומה שכל ההתנהלות נגררת ומוכתבת ממנה. אם היינו חיים בעולם שבו המשאבים הם לא מוגבלים אז כנראה שלאף אחד לא הייתה בעיה לבצע כל בקשה של אף אדם ממנו אפילו יהיה זה זר לחלוטין.אבל המצב הוא  לא כזה ואנחנו חיים בעולם שבו המשאבים מוגבלים מאד ולכן יש סדרי עדיפויות סדרי העדיפויות נקראים חוקים. חוקים הם הדבר שמגדיר את סדרי העדיפויות ואת ההתנהלויות  ולכן כדי שבקשה של אדם ממשהו אחר תתקבל הבקשה שלו צריכה להיכנס לסדר העדיפויות של מי שביקשו ממנו ובהכרח לדחק משם משהו אחר ובשביל זה צריך לחוקק חק.

ועל כן יעקב, שהוא בחינת השכל כנ"ל, על כן זכה לחן, כמו שכתוב (בראשית ל"ג): "כי חנני אלקים" וכו'. ועל כן ברך את השבטים בחן, כמו שכתוב (שם): "הילדים אשר חנן" וכו'. ובנימין לא היה אז, ועל כן ברכו יוסף בחן, כמו שכתוב (בראשית מ"ג): "אלקים יחנך בני". ודוקא יוסף היה יכול לברכו בחן, כי יוסף היה כלול ביותר מבחינת יעקב, כמו שכתוב (בראשית ל"ז): "אלה תלדות יעקב יוסף", כי הוא היה עיקר תולדותיו. כי יעקב ויוסף כחדא חשיבי. ועל כן נאמר ביוסף (דברים ל"ג): "בכור שורו הדר לו", "בכור" הוא בחינת השכל, כנ"ל. וזהו "שורו", לשון הסתכלות, כי צריכין להסתכל בהשכל שיש בכל דבר כנ"ל. וזהו "הדר לו", תרגם אונקלוס "זיו ליה", לשון אור. כי השכל מאיר לו בכל דבר, אפילו במקום שהיה אפל וחשך מאיר לו השכל, כשזוכה להסתכל על השכל שיש שם בכל דבר ומקרב אותו להשם יתברך.

לא ראיתי מה מוסיפה כאן הראיה מיוסף באופן למעט שני נקודות - על יוסף כן מסופר בתורה איך שבכל מצב הוא התקרב לקב"ה - גם כשהיה בכלא המיצרי (שנראה יותר כמו השבי הסורי ולא כמו כלא של ימינו) הוא הצליח לראות את השכל שבכל דבר ולמצא חן בעיני כולם . וגם בבית פוטיפר הוא מצא חן בעיני כולם - ללמדך שבכל מצב אפשר להסתכל בשכל של אותו הדבר ולהתקרב על ידו לה' יתברך

סיבה שנייה - בתורה הבאה רבינו ידבר הרבה מיוסף - וכנראה ההקדמה לברים מתחילה כאן

וזה פירוש מה שאמר רבה בר בר חנה (בבא בתרא עג א): "האי גלא דמטבע לספינתא מתחזי כי צוציתא דנורא חיוורתא ברישא". פירש רשב"ם: אש לבנה, ומלאך מזיק הוא. "ומחינן ליה באלותא דחקיק עליה "אהיה אשר אהיה".
"גלא" הוא היצר הרע. "דמטבע לספינתא", הוא החן והחשיבות, לשון ספון וחשוב, כי היצר הרע רוצה להטביע ולהשפיל, חס ושלום, בחינת החן והחשיבות של ישראל, בחינת מלכות דקדושה. "ומתחזי כי צוציתא דנורא חיוורתא ברישא", כי מתחילה היצר הרע מתלבש עצמו במצוות ומטעה את האדם כאילו מסיתו לעשות מצווה, וזהו בחינת צוציתא דנורא חיוורתא, אש לבנה; אף על פי כן מלאך מזיק הוא. ומחינן ליה באלותא דחקיק עלה אהיה וכו', הינו שעקר הכנעתו של היצר הרע הוא על ידי התורה, שהיא כלה שמותיו של הקדוש ברוך הוא. והתורה היא בחינת ואו (ז). כי הלוחות, ארכן וי"ו ורחבן וי"ו (בבא בתרא יד.). וזהו בחינת אלותא, דהינו מקלות דחקיק עלה אהיה וכו', הינו שמות, בחינת התורה, שהיא בחינת וי"ו, והוי"ו הוא צורת מקל, והיא כלה שמותיו של השם יתברך, הינו שהתורה הקדושה היא מכניע את היצר הרע שרוצה לעשות את האדם משוגע ממש, חס ושלום. כי בעל עברה הוא משוגע, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה ג.): 'אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח-שטות'. וכמו שהמשוגעים צריכים להכותם ולששום עליהם שמות, כמו כן ממש התורה שעוסקין הוא בחינת מקלות ושמות, שבזה מכין ומכניעין את היצר הרע ומגרשין מן האדם את השגעון והרוח שטות שנכנס בו, בחינת 'ומחינן ליה באלותא, דחקיק עליה שמות' וכו', כנ"ל: (ח):

את הפסקה הזאת צריך לפרק להרבה חלקים אבל אני מצאתי בה רק 2 הערות

א- החן של ישראל הוא היכולת שלהם להיות בבחינת מלכות דקדושה - בבחינה הנפשית שמאפשרת הסתכלות על השכל 

כלומר לא התורה היא החן של ישראל אלא התורה היא הכלי שמאפשר לגלות את הפנימיות הזאת.אבל החן של ישראל הוא הפנימיות שלהם. ייתכן שצריך להסתכל על התורה שמגלה את הפנימיות של ישראל ועל הפנימיות של ישראל כעל דבר אחד - ואולי רבינו יעשה את ההשוואה הזאת בעתיד - אבל כרגע נראה שהוא לא עושה אותה אלא מדגיש שהיכולת של ישראל להיות מלכות דקדושה - היא החן שלהם

ב- בפסקאות קודמות רבינו הגדיר את היצר הרע כמלך זקן וכסיל - הנטיה של האדם לא לאבד שליטה ולא להיפתי אל החדש אלא רק להציג את עצמו ואת ליבו ואילו כאן רבנו מציג את יצר הרע בתור רצון לעשות מצוות מעבר לנדרש.

השאלה היא מה הקשר בין שני נדברים
כנראה שהרצון

וזהו: "אשרי תמימי דרך". אשרי לשון הסתכלות. תמימי דרך בחינת (בראשית כ"ה): "יעקב איש תם"; שהוא בחינת השכל כנ"ל. הינו לזכות להסתכל על השכל שיש בכל דבר, שהוא בחינת "יעקב איש תם" זה זוכין על-ידי התורה: וזהו: ההולכים בתורת ה'. כי על-ידי שלומד תורה בכח, על-ידי-זה נותן כח למלכות דקדשה בחינת נו"ן, לקבל מן השכל, שהוא בחינת חי"ת, ואזי נעשה חן ונתקבלים דבריו כנ"ל, ואזי נתעלה החן והחשיבות של ישראל, וכל התפלות והבקשות נתקבלים: